איזו שרשרת יפה, מאיפה?

התפיסה הרווחת היא שסוד בחדר מלא אנשים הוא נטל, ושאתה יושב שם דרוך ומחשב מסלולי בריחה.

בפועל, הבחור שהיה הכי דרוך בארוחות היה דווקא זה שלא היה לו מה להסתיר.

פעם ספרתי, מתוך סקרנות מחקרית מזויפת, כמה פעמים אני שולף את הטלפון מתחת לשולחן בערב אחד אצל רועי וטל. ארבעים ושתיים.

אדם שיושב עם חברים ומשדר בו זמנית לחמישה מקומות אחרים.

ביום שישי האחרון היינו שם שוב.

היא ענדה אותו עוד בבית, מול המראה, ואמרה שהיא לא רואה סיבה להוריד תכשיט רק כי אנשים אחרים לא יודעים לקרוא.

המפתח היה תלוי לה על הצוואר כל הערב, קטן, על שרשרת דקה, נח בגומה שמעל עצם הבריח. כשהיא נשענה קדימה לקחת את הסלט הוא נקש קלות בשפת הכוס שלי.

היא הזיזה שתי אצבעות על שולחן העץ ואני קמתי להביא מים. הרימה גבה לכיוון הבקבוק ומזגתי.

מבחוץ זה נראה כמו שני אנשים מנומסים שמעבירים ביניהם בקבוק. בתכלס ניהלנו שם ערב שלם מתחת לערב.

ואז טל אמרה, איזו שרשרת יפה, מאיפה?

ואלילה אמרה מתנה, ולקחה עוד פרוסת לחם, והשולחן חזר לדבר על שיפוצים וריבית משתנה.

(זה כל הרגע. אקדח של צ'כוב שנתלה על הקיר ולא נורה, ומסתבר שגם ככה אף אחד לא הסתכל לכיוון הקיר.)

בדרך חזרה לפלורנטין היא צחקה ואמרה שהיא כמעט ענתה לטל שזו עבודת יד, בהתאמה אישית.

אני נהגתי, נעול, ולא הצלחתי להפסיק לחייך.

מה שמסקרן אותי הוא לא שהסתרנו יפה. אלא שזה היה הערב שבו הייתי הכי נוכח בחדר, בלי שום מאמץ מצדי.

עוד לא סגרתי פינה עם זה. יכול להיות שהנורמה שלפיה כל דבר אמיתי חייב להיות מוצהר בקול היא פשוט נורמה עצלה.

נעול כבר: יום 80 · ימים לשחרור: 13