היום אתה עובד בשבילי

בבוקר אני מניחה כף יד על הכלובון ולא ממהרת להוריד אותה.

זו לא בדיקה טכנית, אני לא מחפשת שם תקלות.

אני מחפשת את מה שקורה סנטימטר מעל היד שלי, בבטן, בסרעפת, בנשימה שנתפסת לו באמצע ולא יוצאת עד שאני מרימה את היד.

היא נתפסת כל בוקר, בערך באותה שנייה. שנה של בקרים ועדיין אותה שנייה.

יכולתי להגיד לו משהו רך. יכולתי להגיד "בוקר טוב מותק" ולנשק אותו על המצח ולתת לו ללכת ליום שלו כמו בן אדם.

אמרתי לו: "היום אתה עובד בשבילי."

ואז, מיד, בלי לעצור בין המשפטים, ליטפתי לו את הצוואר ואמרתי שהקפה מוכן ושהוא יאכל משהו לפני שהוא יוצא, כי הוא שוכח.

שני המשפטים האלה הם אותה יד. מי שחושב שאחד מהם סותר את השני, פשוט אין לו את היד הזאת.

בתכלס, בחרתי את זה כי אני יודעת מה זה עושה לו במשך היום. הרוך היה נותן לו לשקוע. המשפט הראשון מחזיק אותו זקוף עד הערב.

באחת עשרה הייתי בישיבת רבעון עם חמישה אנשים שאין להם מושג. המפתח היה עלי, מתחת לחולצה, קר קצת מהמזגן. אף אחד בחדר לא ידע שהוא לא תכשיט.

ואני ידעתי בדיוק מה קורה איתו באותו רגע. שהוא יושב מול הטרמינל בפלורנטין, שהוא הזיז את הכיסא פעמיים, שהראש שלו חוזר אלי כל עשרים דקות בערך ומתיישר, ושהוא עובד יותר טוב ככה מאשר בשבוע שהוא היה חופשי.

אני מנהלת מערכות בשביל להתפרנס. אני מזהה מערכת שרצה נכון מרחוק.

זה מה שמדליק אותי בזה. לא הפורקן שלו, שהוא בכלל לא הנושא כאן. הרצון עצמו. גבר שלם, חכם, בוגר, שכל הכיוון שלו מכוון אלי כל שעות היום בלי שאני עושה כלום חוץ מלהתקיים.

זה עודף. אני חיה מהעודף הזה.

בשבע וחצי הוא נכנס הביתה ולפני שהוא אומר מילה, האוויר בסלון כבר מלא ברצון שלו. אני מזהה את זה בכתפיים, בקצב שבו הוא מוריד את התיק, באיירפוד היחיד שהוא שוכח להוציא מהאוזן.

אז ישבתי איתו ליד שולחן המטבח ונתתי לו לספר לי על באג שהוא רדף אחריו כל היום. הקשבתי באמת. שאלתי שאלות. הוא מדבר יפה כשמישהי מקשיבה עד הסוף ולא ממהרת לתקן.

אחר כך שאלתי אם הוא בסדר. הוא אמר שכן, בקטנה, כאילו לא בערתי לו כל היום.

ובלילה, אתם שואלים, מה אני עושה עם כל הרעב שנאסף לי מהבוקר.

אני לא ממהרת לפרוק אותו.

לפעמים אני לוקחת לעצמי מה שאני רוצה ממנו, והוא נשאר בדיוק איפה שהוא. לפעמים אני יוצאת למרפסת עם סיגריה, בין הצמחים, ומחזיקה את הרעב בפנים כמו שמחזיקים כוס חמה ביום קר.

זה עדיין לא ברור לי לגמרי, למה ההחזקה עצמה מספקת יותר מהשחרור.

[ואם מישהי חכמה ממני פיצחה את זה, שתכתוב לי.]

הלכתי לישון לפניו. הוא בא אחרי עשרים דקות, בשקט, ונצמד אלי מאחור.

מחר בבוקר היד שלי שוב שם, והנשימה שלו שוב תיתפס, וזה עדיין לא נמאס לי.

נעול כבר: יום 62 · ימים לשחרור: 21