יום רביעי, בערך

התוספת הזאת היא לא יד שיורדת עליו. היא יד שחוזרת ומונחת על העורף, בעדינות, בדיוק במקום ששכח שיש לו.

יש לא' קצב. שלוש הודעות ביום בערך, לא מתוזמנות, סתם הקול שלו נזרק אליי באמצע ישיבה או בדרך לרכב. "תשמעי מה קרה עכשיו", "את לא מאמינה מה הוא אמר לי". אני מזהה את הקצב הזה כמו שאני מזהה איזו דלת נטרקה למטה לפי הצליל. ואתמול, יום עמוס במיוחד, הקצב ירד לאפס. לא הצטמצם. אפס.

וזה עוד היה החלק הנוח. הקשה הוא שהוא בכלל לא הרגיש. יום שלם חלף בלי שאעבור לו בראש ולו פעם אחת, והוא לא נעצר אפילו לשנייה לשים לב שחלף. שכחה חלקה, בלי טיפת מאמץ.

אל תשאלו איך ידעתי. אני לא סופרת לו הודעות ואין לי שום פנקס. פשוט יש לבית הזה צליל, וכשצליל קבוע נופל ממנו, השקט שנשאר במקומו צועק. שתקתי כל אותו היום ונתתי לשקט לעבוד בשבילי.

בלילה, במיטה, גוף מול גוף, בחושך, קירבתי את הפה לאוזן שלו ולא הודעתי לו דבר. חזיתי.

הרגל שלי כבר הייתה מתלפפת סביב שלו, הבטן שלי צמודה לגב שלו, וכל מילה יצאה לו ישר לתוך העור ולא לתוך האוזן. הוא הרגיש את הנשימה שלי חמה על העורף לפני שהרגיש את המשפט, וקצת נדרך תחתיי, ואני נשארתי בדיוק ככה, מונחת עליו, בזמן שדיברתי.

תיארתי לו לאט את הבקרים שמחכים. איך הקפה שהוא מביא לי יתחיל לרעוד לו קצת ביד כבר ביום השלישי. איך הלילות יימתחו, ואיך בכל פעם שיצליח להירדם הוא יתעורר עם אותה נקישה קטנה שלא עוזבת. שהלחץ לא מצטבר כשפותחים, הוא מצטבר דווקא כשמוסיפים, בלי קו סיום שאפשר לתלות בו עיניים. שאי-שם באמצע השבוע, יום רביעי בערך לפי איך שאני מריחה אותו, כבר לא יישאר לו בראש מקום לדבר שאיננו אני.

וכל אותו זמן היד שלי ירדה. לא בחיפזון. נדדה על הבטן, על הירך, והתיישבה על הכלובון כמו שמניחים אצבע על דופק. אחרי כל משפט עצרתי שם רגע וחיכיתי. לא הייתי צריכה מילים ממנו, הבשר ענה לי. משהו נמתח בפנים ונענה ליד שלי, הסגיר בדיוק כמה מהבשורה כבר חלחלה פנימה. קראתי אותו באצבעות כמו שקוראים שורה באפלה, לאט, מבינה כל אות בקצה העור. ג'יזס, כמה שנהניתי. מכל הברה שלי, מכל רעד שלו.

וזה הדליק גם אותי, ואני לא מתביישת בזה לרגע. הנשימה שלי התקצרה לפני שלו. החום עלה לי בעורף, הדופק האיץ, בזמן שהקול שלי נשאר שקט ומדוד. כי זה בדיוק הטורן און, הפער הזה בין כמה רגועה אני נשמעת לכמה שאני בוערת. לא הפסקתי ללחוש. פשוט לקחתי לעצמי, באותו לילה, בנחת, את מה שרציתי, גוף שלם שמשוייך לי ויודע את זה, בלי לשמוט את החוט אפילו לשנייה. הוא נשאר כלוא, ואני נשארתי מי שבערה עליו והחליטה מתי, וכמה, ובאיזה קצב.

הנחתי לו יד על הלחי אחרי המשפט הכי קר, כדי שיזכור מי מדברת אליו ככה. זו כל מלאכת הכלובון, וזה מה שמסרתי לו בשקט של מי שקוראת מזג אוויר. יום אחד שבו לא חשבת עליי, אתה פורע אותו בשבועיים בהם לא תחשוב על שום דבר אחר.

את המספר שמרתי לסוף. המספר שהוא ספר אליו כל הזמן הזה היה אמור להיות הפרס שלו. הפכתי לו אותו. אחרי שכבר הבין הכל בבשר, נשארה רק שורת פרוטוקול יבשה: שבועיים. וגם, כמעט כבדרך אגב, שהשחרור היה במרחק ארבעה ימים בלבד. אני יודעת בדיוק כמה. הוא הפסיק לספור מזמן, וזה בדיוק הסידור הנכון פה. אני סופרת. הוא כבר רק נספר.

נעול כבר: יום 79 · ימים לשחרור: 4 + 14