יום רביעי, בדיוק

אני יושב לכתוב את זה בבוקר, והישיבה על כיסא מזכירה לי הכל.

אני נע ימינה, מוצא זווית שפחות לוחצת, ומסתפק בזה. העור עוד מרגיש חם. הוא מדווח לי לפני שהספקתי לחשוב מילה.

לפני יומיים, במיטה, היא לחשה לי מה יקרה ביום רביעי. שקט, לתוך העורף, כמו שמקריאים תחזית מזג אוויר. אתמול בבוקר היד שלי רעדה על הספל בדיוק כמו שהיא אמרה.

יום רביעי, בדיוק.

בגלגול הקודם עשיתי פיזיקה. ביליתי שנים בלרדוף אחרי מערכות שאפשר לחזות, תן לי תנאי התחלה מדויקים, אני אחזיר לך את העתיד. אף פעם זה לא באמת עבד. מזג האוויר צחק עליי, שלושה גופים עם כבידה צחקו עליי, אפילו כוס שנופלת מהשיש סירבה להיחזות עד הרגע שהיא כבר על הרצפה.

והנה מישהי לוחשת לי ביום שני מה יקרה לי ביום רביעי, ומדייקת עד רעד היד.

התחזית הכי מדויקת בשבוע שלי לא יצאה ממשוואה. היא יצאה מהאישה שמכירה את המערכת שאני, יותר טוב משאני מכיר אותה בעצמי.

כי לפני יום רביעי היה יום ריק.

יום שדלף לי בין האצבעות בלי שעשיתי בו כלום, שבעה חלונות פתוחים בטרמינל, סמן מהבהב בכל אחד, ואני לא סוגר אף אחד. התנצלתי פעם אחת. התנצלות אמיתית, בלי לנסות לקבל הנחה. היא ספגה בשקט, ואחר כך ההודעות הקטנות בינינו חזרו לקצב שלהן, כאילו כלום.

ידעתי שזה לא כלום.

י': "כאילו כלום." חמוד. רשמתי לי את היום הריק עוד באותו ערב. אתה פשוט עדיין לא ידעת שיש לו תאריך.

כל היום שאחרי הגוף היה דרוך, יודע מה מחכה בערב. לא הצלחתי להחזיק שום דבר בראש.

אחרי ארוחת הערב זה התחיל.

היא לא הכינה טקס ולא ציוד. מהמטבח היא הביאה את כף העץ, זאת של הסירים, כאילו זו עוד מטלה שנשארה מהערב. הכף ירדה בקצב שלה, לא בשלי, וההפסקות היו הכי קשות, רגעים של שקט, ואני לא יודע מתי תבוא הבאה. במכה אתה לפחות יודע איפה אתה עומד. בשקט אתה רק מחכה. החום הצטבר לאט, ובאיזשהו מקום באמצע זה פשוט עזב. הפסקתי להתגונן והתחלתי לקבל. הכתפיים ירדו. הנשימה נהיתה עמוקה. הפסקתי לספור.

לא כי כאב יותר מדי. כי הבנתי שזה מגיע לי, על היום הריק, שכבר נשפט מזמן.

לא השפלה. לא התעללות. כפרה.

היא אמרה את זה פעם אחת, בשקט, בזמן שכף העץ נחה על העור: היום מתיישב, הימים נשארים עומדים.

ואז היא קמה.

צפיתי בה חוגרת את הרתמה על האגן וירכיים, מהדקת את הרצועה, בודקת שהדילדו יושב טוב. המראה הזה לבדו עשה לי משהו. עוד לא נגעה בי, וכבר משהו בי ענה. היא מרחה חומר סיכה לאט, מולי, בלי למהר בכלל, ואני שוכב ומסתכל, והציפייה צרבה בי יותר מכל מכה שקיבלתי קודם. אחר כך היא סובבה אותי על הגב. העור הצרוב נלחץ אל הסדין ונאנקתי מזה לבד. ואז היא נכנסה, לאט, ואני הרגשתי כל שלב בנפרד. לחץ, ואז ויתור, ואז היא עמוק בפנים ואני נושם סביבה. פנים מול פנים. היא בתוכי, נעה, ואנחנו מתנשקים, והנשיקות והקצב שלה נהיו דבר אחד. הכלובון היה בינינו, מתכת שהתחממה מהגופים, נוכח וגם שולי לגמרי לעומת מה שקרה בפנים.

ואז היא הצמידה ויברטור אל המתכת בזמן שהמשיכה לנוע בתוכי.

נשברתי. רעדתי כולי, נאנקתי, ושפכתי נעול. והגלים המשיכו לעבור בי הרבה אחרי שהיא כבר עצרה.

אבל הרגע הזה הוא לא המרכז, וזה לא מה שאני לוקח איתי לבוקר שאחרי. מה שאני לוקח זה דווקא הרגע שלפני. כשהיא מתעכבת בכוונה, לא ממהרת לשום מקום, ואני שוכב מולה חסר אונים לגמרי מול הציפייה, on edge, וכל שבעת החלונות בראש נסגרים בבת אחת לחלון אחד גדול ושקט.

אחר כך היא אספה אותי אליה, יד בשיער, ונתנה לגוף לרעוד עד שנגמר.

עכשיו בוקר.

גרהם הנקוק מלחש לי באוזן אחת על עמודים בני שתים-עשרה אלף שנה שמישהו טרח לחצוב ולסדר בכוונה, ואני עומד במטבח עם הקפה. המונה על המקרר, זה שסופר כמה ימים אני נעול, לא זז אפילו יום.

חשבתי על זה הרבה הבוקר. היא יכלה לתת לי משהו על החשבון. לקצר טיפה. לוותר, בקטע של ערב אחד טוב מגיע לו. היא לא. הפרס נשאר פרס, העונש נשאר עונש, והם לא נוגעים זה בזה.

ודווקא על זה אני אסיר תודה. היא לא מבטלת עבודה של עצמה בשביל להרגיש נחמדה בערב אחד.

ואני חושב על העמודים ההם. מישהו סידר אותם בכוונה בזמן שלכאורה לא היה שם אף אחד שיודע לסדר כלום. וואלה, גם אני הייתי בערך ככה, ערימת אבנים מפוזרת שהייתה בטוחה שהיא מקדש. בתכלס היה צריך מישהי עם עין טובה שתסתכל על הבלגן ותראה מה אפשר לבנות ממנו.

אתמול היד רעדה. הבוקר היא יציבה על הספל. הראש שקט.

יש לי עוד תקופה להיות נעול, ואני כבר יודע שאשב לעבוד ולא אברח מזה, ושהריב שפעם היה מתפוצץ פשוט לא יקרה.

וזה, מסתבר, מה שהעור זוכר.

י': אושר לפרסום. גם החלק על ערימת האבנים. ❤️

נעול כבר: יום 82 · ימים לשחרור: 15