התיקון הראשון הוא נגדי

"שב." אמרתי לו הבוקר בקול שלא משאיר פינה למשא ומתן, ומיד הזזתי לו את הצלחת קרוב יותר, כי הוא אוכל רחוק ומפזר. אותה נשימה, שתי פקודות. אחת קרה ואחת שדואגת שיאכל.

אמרתי כבר בפרק הראשון שאני שומרת לעצמי את הזכות לתקן. הבטחתי את זה כמו מי שכבר יודעת מה יהיה לה לתקן אצלו.

קראתם את הגרסה שלו לאותו לילה. את מי שאני מתקנת קודם, זו אני.

כשהוא סיפר, רץ לי בראש כל הקטלוג. שזה מהסרטים שהוא רואה. שזה לא משהו שגבר מבוגר אמור לרצות. שיש כאן משהו לא בריא, שמישהו צריך לטפל בו. חלק מזה אמרתי בקול, בטון של מישהי שיודעת. את הרוב לא אמרתי, וזה היה הגרוע, כי מתחת לכולם ישבה מחשבה אחת שלא העזתי לנסח. אולי מה שיש לנו פשוט לא מספיק לו.

מאז היו שבועות של לילות שבהם, אחרי שנפרדנו כל אחד לדירה שלו, קראתי לבד עם הבהירות של המסך על מינימום.

וההתנגדויות מתו לי אחת אחת. הפורנו מת מול השעמום הביתי של זוגות אמיתיים, אנשים עם כביסה וחשבונות שכותבים על זה כאילו זה יום שלישי. הבריאות מתה מול כמה כללים פשוטים שממילא נכנסו אצלנו לשגרה. והמשפט על משהו שמקולקל בו מת הכי לאט והכי כואב, כשקלטתי שעשור של בושה נבנה אצלו בדיוק ממשפטים כמו שלי.

אחת החזיקה מעמד יותר מכולן. זו שעל מה גברי ומה לא. אותה לא הרגה הקריאה. אותה הרג, לאט ובלי לדעת שהוא עושה את זה, הגבר שהוא נהיה. אבל באותם לילות היא עוד עמדה שם.

ובמקביל, בלי ששמתי לב מתי, נבנה משהו אחר. בתיאורים ההם התחלתי לשים לב דווקא למה שלא חיפשתי. גברים מכוונים וקשובים, רגועים בתוך העור שלהם. נשים שהבית זז בקצב שלהן, ותשומת לב שזורמת אליהן בברירת מחדל. ולילה אחד זה נפל לי. את זה אני רוצה ממילא, רציתי עוד לפני שידעתי שיש לו שם.

ואז הגעתי לחלק שסגר את העניין. לא המתכת. המתכת היא פרט טכני. מה שתפס אותי הוא מה שמתחת. למה זה מרגיע אותו עד העצם, מה הנעילה עושה לראש שלו, ובעיקר מה ההחזקה עושה לי. הצד הזה הוא העיקר, והוא שלי.

הסדק הראשון החוצה היה הודעה אחת, קצרה ועניינית, בקצב שלי: "נגיד שאני מחזיקה את המפתח. איפה מפתח החירום?" שאלה שאי אפשר לנסח בלי הלילות ההם. ואת כל העבודה עשתה שם המילה נגיד.

רק אחרי עוד כמה לילות נסעתי אליו, לדירה שלו, לדבר. לא לפייס, לתשאל. שאלות תפעוליות, אחת אחרי השנייה, מי מחזיק את המפתח ומתי, איך זה עובד בפועל ולא בפנטזיה.

אי שם בדרך הפסקתי לשקול אם להרשות לו והתחלתי לרצות בזה בעצמי. זה כבר לא היה טובה שאני עושה לו, זה היה משהו שרציתי, ממורכז בי. לא ברק משמיים, הסכום של כל הצעדים הקטנים.

באותם ימים עוד לא היה לי הארון שיש לי היום. הייתה לי שמלת עור שחורה אחת, קצרה, עם רצועות בגב — רגילה מספיק לצאת בה, קרובה מספיק לעולם שקראתי עליו בלילות כדי להרגיש כמו צעד ראשון.

בערב רגיל אחד, במטבח של דירת הרווקות הקטנה שעוד גרתי בה אז, לבשתי אותה. לא בשבילו. בשבילי. עמדתי מאחוריו, הנחתי יד על הכתף שלו ואמרתי בלי טקס, "אני רוצה שננסה." לא הרשיתי לו. הזמנתי אותו. הפעם הראשונה הייתה החלטה שלי, מכוונת, ושלנו.

חודש וחצי אחרי הלילה הגרוע ההוא כבר מצאנו ביחד את הדירה הזאת.

נעול כבר: יום 86 · ימים לשחרור: 11