מה בדיוק היא לקחה ממני

א':

בשש וארבעים בבוקר אני מניח לפניה את הקפה.

(קפה גרוע, ואני מתעקש כבר שנה שהוא מעולה. היא נותנת לי להתעקש.)

היא לא מסתכלת על הספל, היא מוציאה מתחת לחולצה שרשרת דקה עם מפתח קטן, ומניחה יד חמה על המתכת הקרה של הכלובון. שלוש שניות. הנשימה שלי נתפסת באותה נקודה שבה היא נתפסת כל בוקר, והיא מרגישה את זה בקצות האצבעות — ומחכה בכוונה עוד שנייה לפני שהיא מרפה.

ואז היא טועמת מהקפה, מחזירה את הכוס, ואומרת: "הקפה גרוע. עוד שבוע."

וזהו. זאת כל הבדיקה. זה התעריף אצלנו: קפה גרוע, שבוע נוסף על המונה.

אלילה:

הוא ספר שלושים שניות. הבדיקה עצמה לוקחת ארבע. את שאר העשרים ושש אני גובה.

האצבעות שלי לא בודקות את הכלובון. הכלובון תקין, הוא תמיד תקין. מה שהן קוראות זה כמה חם שם, ולאיזה צד הוא מעביר את המשקל בלי לשים לב שהוא מעביר. הנשימה שנתפסת היא הנתון של הבוקר — אני לא צריכה שיגיד לי מילה, אני מקבלת דוח מלא דרך שריר אחד בסרעפת.

ואז אני מחכה עוד שנייה. בכוונה. בשנייה הראשונה הוא עדיין מנהל את הפנים שלו. בשנייה הנוספת הוא מוותר על זה, וזה הרגע שבשבילו הגעתי.

ומעל הכוס, בפסיק שבין לגימה ללגימה, אני אומרת לו עוד שבוע. מה שהשבוע הזה קונה לי הוא לא שבעה ימים בטור, אלא הבוקר הבא: שגם מחר בשש וארבעים יעמוד שם מישהו שנוכח לגמרי, ולא גוף שמחכה שיאשרו לו לצאת מהחדר.

סידרתי לו את הצווארון ואמרתי לו שהוא מאחר.

א':

למי שנחת כאן בלי שום הקשר, אולי בפעם הראשונה בחיים: אני גבר, יש אישה שקוראים לה כאן אלילה, ואני שלה. אני נעול בכלוב צניעות, והמפתח היחיד תלוי לה על הצוואר. היא קובעת מתי. היא קובעת אם.

השאלה שאני מגלגל כבר חודשים היא לא איך זה מרגיש. השאלה היא מה בעצם היא לקחה ממני שם.

התשובה הזמינה היא חופש. רק שהיא לא מחזיקה מים, כי מעולם לא הרגשתי פחות כלוא. פעם עסקתי בפיזיקה, ושם חזרו על אותו דבר כמו על מנטרה: כשהמשוואה לא נסגרת, כנראה שספרת את המשתנים לא נכון.

אז אולי היא לא לקחה. אולי היא ריכזה.

המקום הזה הוא התיעוד מבפנים. הסיפור שלי במלואו, בלי לרכך ובלי להתחכם. הקול שלה במקביל, כי היא איננה דמות בסיפור שלי, היא זו שראתה בי את מה שהסתרתי וקראה לזה מתנה. ודיבור כן על נעילה, בלי לגמגם.

השם הוא וידוי ולא כותרת. נעול עליה. ובגללה. את האתר עצמו בניתי לה, וזה היה מעשה מסירות עבורה וגאווה עבורי שאני בר מזל להיות משוייך לה.

פתחתי בשאלה מה היא לקחה. מה שיש לי בפועל זה שבוע שלם של ריכוז בלי שאברח משם לשום מקום. וריבים שפשוט לא קורים, כי לא היה בי את הרעב המפוזר שמייצר אותו.

ואת התשובה עדיין אין לי.

המונה לשחרור התארך בשבוע ועומד כרגע על שלושה שבועות. הקפה לא משתפר. ואף אחד מאיתנו לא באמת ממהר שישתפר.

מהשבוע הזה אני מתחיל לספר את הסיפור מההתחלה: איך הגענו לכאן, מה בדיוק השתנה בדרך, ומה זה עושה לנו עד היום. פרק חדש כל יום שישי.

אלילה:

אישרתי לו לספר. מההתחלה, בקצב שלו, בגרסה שלו — וכל מילה כאן עוברת דרכי לפני שהיא מגיעה אליכם. איפה שהוא יטעה, אני אתקן.

נבדוק שוב מחר בשש וארבעים

נעול כבר: יום 61 · ימים לשחרור: 15 + 7