שלושה עמודים, פונט קטן מדי

אחת עשרה בלילה, אני מנגב את שולחן המטבח ומרים את הדף כדי שלא יירטב.

אני יודע אותו בעל פה. אני עדיין עוצר וקורא בו.

היא הדפיסה אותו בחורף באותיות קטנות מדי, כי ככה זה נכנס בשלושה עמודים. אמרתי לה שאפשר להגדיל. היא אמרה שאם אני צריך אותיות גדולות כדי לזכור, אז יש לנו בעיה אחרת לגמרי.

אני יודע איך זה נשמע מבחוץ. טופס. נוהל. הדבר הכי פחות סקסי שאפשר להניח על שולחן.

בעמוד הראשון כתוב מה קורה בבוקר: קפה אליה למיטה לפני שאני פותח מסך, ואז בדיקת בעלות, והיד שלה נשארת שם עוד שנייה אחרי שהיא כבר יודעת שהכל במקום, בלי סיבה, סתם כי היא יכולה, וזאת בדיוק השנייה שמחזיקה אותי עד הצהריים.

בעמוד השני כתוב מה הסטנדרט שלה בבית. המילה "בערך" לא מופיעה בו.

שם כתוב גם המקום שלי על הרצפה ליד הכורסה. הוא לא נגזר ממצב הרוח של אף אחד מאיתנו. גם בערב ששנינו מתים מעייפות. במיוחד בערב כזה.

בעמוד השלישי יש מחירון, ולעבירות יש מחיר, והמחיר משולם בימים.

טלפון בארוחת ערב, שלושה.

דוח ערב שנשלח אחרי חצות, שניים.

ויכוח על התעריף, כפול.

הסעיף האחרון עוד מעצבן אותי לפעמים, ובתכלס זה בדיוק התפקיד שלו. עוד לא סגרתי עם עצמי אם הוא הוגן או פשוט נכון.

עמדתי מול הכיור עם איירפוד אחד באוזן, והפרק דיבר על זה שהכתב הכי עתיק שנשמר בידינו הוא לא שירה ולא מיתוס. זו רשימה. כמה שעורה, כמה בירה, מי חייב למי. גרהם הנקוק ימכור לך משהו הרבה יותר מרגש מזה, ואני קונה ממנו בשמחה, אבל לוחות החרס עקשניים.

צחקתי לבד מול הכיור, כי בדיוק אז ניגבתי את הדף שלנו.

כמה החלטות קטנות אתה מקבל ביום? מה ללבוש, מתי לאכול, לענות עכשיו או עוד רגע, להתעקש או לוותר. ואיפה, אחרי כל זה, נשאר לך כוח להיות נוכח מול מישהי?

הבחור שהייתי היה מטוס שמסתובב מעל השדה שעה וחצי בלי אישור נחיתה. דלק נשרף, מנוע עובד, שום דבר לא קורה.

הדף הזה הוא מגדל הפיקוח.

מי שקרא כאן על שבוע הקפה חשב שראה עונש. זו הייתה שורה במחירון. "אני לא כועסת עליך," היא אמרה, "אני מתמחרת."

על המקרר יש שני מספרים בכתב היד שלה. מונה הרצף עומד היום על 69. השני, בעיפרון, עומד על 14.

"זה לא תאריך," היא הבהירה לי כשכתבה אותו. "זה הכי מוקדם שאני מוכנה בכלל לחשוב על זה. ואני לא מבטיחה כלום."

ועיפרון זה עיפרון. היא מזיזה אותו לשני הכיוונים, ולא חייבת לי הסבר, וזה חלק מהעניין.

ביום חמישי האחרון ישבתי בסקירת קוד ומישהי צעירה ממני בעשור פירקה לי את התכנון לחתיכות. לפני שנתיים הייתי מגן עליו עשרים דקות, מנצח בוויכוח, ומפסיד את שאר השבוע לרעש בראש.

אמרתי לה שהיא צודקת. ישבתי לכתוב מחדש. יצאתי הביתה מוקדם.

בשנה וחצי שאני שלה למדתי בדיוק כמה עולה ויכוח, וזה מסתבר שנכון גם במקומות שהיא בכלל לא נמצאת בהם.

בתחתית עמוד שלוש יש שורה אחת בכתב יד, לא מודפסת: "שינויים לפי שיקול דעתי בלבד."

זו השורה היחידה שלא הייתי צריך לקרוא כדי לדעת.

והיא היחידה שאני קורא כל לילה מחדש.

מחר בשש וחצי אני קם ראשון, ומכין לה קפה.

ומתישהו בקרוב, באישורה, אספר גם איך הדף הזה בכלל הגיע למטבח שלנו. מההתחלה.

נעול כבר: יום 69 · ימים לשחרור: 14