אנרגיית נעילה

פיינמן אמר פעם שאנחנו לא באמת יודעים מה זו אנרגיה. יש לנו מספר, הוא נשמר, וזה כל מה שיש לנו. לא חומר, לא נוזל שמתרוקן מכלי. מספר עקשן שממשיך להתקיים בתוך המערכת גם כשנדמה שלא קורה כלום.

לקח לי שנים לקלוט שהוא מתאר יום שלישי ממוצע בחיים שלי מאז שפגשתי את י', או כמו שאני קורא לה, האלילה שלי.

התזה שכולם מכירים היא שחשק הוא חוב. משהו מצטבר, לוחץ, ואם לא פורקים אותו הוא נהיה רעש, משתלט, כואב.

(ומעניין מי בדיוק החליט שהפורקן הוא סוף הסיפור. מישהו מדד את זה, או שפשוט העתיקו את זה אחד מהשני?)

האנטיתזה נוסחה אצלנו בוקר אחד, כשידה של אלילה נחה על הכלובון בבדיקה של תחילת יום. "אתה לא רעב," היא אמרה, "אתה טעון."

ובפועל אנחנו חיים איפשהו באמצע.

הבוקר הוא מגע קריר וקצר שמסמן למי אני שייך עוד לפני שאני שותה קפה. בצהריים בארבע ועשרים, סגרתי באג שחי אחת עשרה יום בלוגים שלנו. ישבתי מול הטרמינל עם איירפוד אחד באוזן, והחשק היה שם כל הזמן, ברקע, כמו זמזום של שנאי מעבר לקיר. הוא לא משך אותי החוצה. הוא החזיק אותי בכיסא.

בערב היא מדברת ואני שומע כל מילה. פעם הייתי נמל תעופה בלי מגדל פיקוח, שנים עשר קולות שנוחתים בבת אחת. עכשיו יש קול אחד ואני פנוי אליו לגמרי.

פעם האנרגיה שלי הייתה עפה לכל הצדדים, יריתי לכל הכיוונים, הייתי חסר מטרה וחסר כיוון. ועכשיו, כל האנרגיה הזו מרוכזת בדבר אחד – בה.

ולפעמים הרבה אנרגיה במקום אחד זה לא תמיד יפה. יש רגעים שבהם זה סתם מורכב, קשה, רועש ואין לזה שום תפקיד מחנך.

ואני עדיין לא יודע אם למדתי לאהוב את הזרם עצמו או שפשוט הפסקתי להילחם בו. אלילה טוענת שזה אותו דבר. היא גם זו שמחזיקה את המפתח, אז הטענה שלה מנצחת בנקודות.

בינתיים הפסקתי לספור ימים עד שחרור או לחשוב על מתי זה יקרה. אני פשוט נהנה מהזרימה של האנרגיה בינינו.

נעול כבר: יום 62 · ימים לשחרור: 21