מתי ידעתי שאני כזאת
מתי ידעתי?
זאת אחת השאלות שאני הכי אוהבת ששואלים אותי, כי התשובה לעולם אינה זו שמצפים לה. מחפשים סיפור דרמטי. טראומה, אולי. משהו אחד גדול שמסביר הכל. אין לי כזה. מה שיש לי הרבה יותר פשוט, והרבה יותר ישן.
ידעתי תמיד. פשוט לקח לי שנים להרשות לעצמי לדעת.
אני זוכרת את עצמי צעירה מאוד, הרבה לפני שהיתה לזה מילה. הייתה תחושה — לא מינית, בגיל ההוא אין מיני, יש רק תחושות — שכשמישהו רצה לרצות אותי, כשמישהו חיכה למילה שלי לפני שזז, משהו בתוכי נמתח ונרגע באותה נשימה. הרגשתי גדולה. שלמה. בדיוק במקום הנכון.
לא ידעתי לקרוא לזה. ידעתי רק שאני רוצה עוד.
ואז, איפשהו בדרך, למדתי שזה לא מה שבנות אמורות לרצות. שאני אמורה לחכות שיובילו אותי, לא להוביל. שאני אמורה להיות רכה, נחמדה, לרצות שירצו אותי. אז ניסיתי. שנים ניסיתי להיות הגרסה הקטנה, המנומסת, הנוחה של עצמי. צחקתי קצת יותר חלש משהתכוונתי, ויתרתי במקומות שלא רציתי, בלעתי את המילה שעמדה לי על קצה הלשון.
זה היה כמו ללכת כל יום בנעליים במידה קטנה מדי. אפשר. אתה פשוט כל הזמן כואב, ולא תמיד יודע למה.
ואז הגיע הרגע ששחרר את הכל. גבר — שלם, חכם, בטוח בעצמו לגמרי — הסתכל עליי, ובלי שביקשתי, אמר בשקט: "תגידי לי מה לעשות."
ומשהו בתוכי, משהו שהיה כפות שנים, נשם לראשונה.
לא הרגשתי אכזרית. לא הרגשתי "שתלטנית". הרגשתי, בפעם הראשונה זה שנים, פשוט כמו עצמי. כאילו מישהו פתח חלון בחדר שלא ידעתי שהיה מחניק.
ופה מתחיל החלק שלקח לי הכי הרבה זמן להבין: זה אף פעם לא היה על לשלוט במישהו. זה היה על לחזור הביתה אל עצמי.
אני עדיין שואלת את עצמי לפעמים אם נולדתי ככה או נעשיתי ככה. אין לי תשובה נקייה, ואני כבר לא בטוחה שזה משנה. כי הילדה ההיא, שהרגישה גדולה כשחיכו למילה שלה — היא לא הייתה שבורה. היא פשוט ידעה על עצמה משהו שלקח לעולם, ולי, עוד שנים ארוכות להדביק.
אז אם את קוראת את זה עכשיו, ומשהו בבטן שלך התהפך באמצע — אל תמהרי להסביר אותו. ובטח אל תמהרי להתבייש בו.
תקשיבי לו.
הוא יודע עלייך משהו שאת אולי עדיין לא מרשה לעצמך לדעת.
