הרגע שלפני
יש רגע אחד שאני אוהבת יותר מכל השאר. והוא לא מה שאתם חושבים.
זה לא הרגע שבו אני מקבלת את מה שאני רוצה. זה הרגע שבדיוק לפני.
קחו את אתמול בערב. ישבנו לשולחן עם עוד אנשים — שיחה רגילה, יין, מישהו צוחק על משהו. ומתחת לשולחן, בלי שאיש ידע, הנחתי את כף ידי על הברך שלו. לא זזתי. רק הנחתי אותה שם. והרגשתי, מתחת לאצבעות, איך כל הגוף שלו נדרך.
הוא המשיך לדבר. הקול שלו נשאר רגוע. אבל אני כבר ידעתי. הרגשתי את הדופק ממהר בעורק הקטן שבברך, ראיתי איך הנשימה שלו נעשתה רדודה, איך העיניים שלו ברחו אליי לרבע שנייה ומיד חזרו לצלחת.
ולא עשיתי כלום.
זאת השליטה האהובה עליי. לא לקחת. למתוח.
כי כל העולם בנוי על למהר אל הסוף. להגיע, לקבל, לסיים. ואני גיליתי מזמן שהחלק הכי טוב הוא בכלל לא הסוף. הוא הדרך אליו. המתח. הרגע הארוך, המתוק, הבלתי נסבל, שבו עוד לא — אבל אולי, אולי תכף.
את הרגע הזה אני יכולה למתוח על פני שעה. על פני ערב שלם. ולפעמים, כשבא לי להיות אכזרית במיוחד, על פני ימים.
ויש משהו משכר בלראות גבר במצב הזה. דרוך, ממתין, תלוי כולו בהחלטה אחת שלי. לראות את החדות הזאת בעיניים, את הריכוז של כל גופו שמצטמצם לכף יד אחת שלי על הברך. הוא כולו הופך לשאלה אחת.
ואני לוקחת את הזמן שלי עם התשובה.
אבל אל תחשבו לרגע שאני מחוסנת. זאת אולי הסוד הקטן שלי, וכואב לי קצת להודות בו: הרעב שלי לא פחות חזק משלו. גם אני סופרת את הרגעים. גם הדם שלי דופק חזק, גם לי נדרך משהו עמוק בבטן. פשוט למדתי דבר אחד שלקח לי שנים — שהאש שאתה לא מכבה מיד היא זאת שצורבת הכי עמוק.
ההמתנה הזאת היא אף פעם לא רק עונש בשבילו. היא עינוי מתוק שאני בוחרת לשנינו.
בסוף הערב, ליד הדלת, הוא הסתכל עליי במבט ההוא. השאלה. רכנתי אליו, קרוב, עד שכמעט הרגשתי את החום של השפתיים שלו על שלי, וראיתי אותו עוצר את הנשימה לגמרי.
ואז לחשתי "לילה טוב", הסתובבתי, ונכנסתי הביתה לבד.
כי המתנה של עוד לילה אחד תהפוך את מחר לבלתי נשכח.
בשבילו.
וגם בשבילי.
