האם נשארו עוד גברים אמיתיים?
שאלו אותי לא מזמן, בארוחת ערב עם חברות, למה אני עדיין לבד.
"את מפחידה אותם," אמרה אחת מהן, חצי בצחוק, חצי לא. "את מחפשת משהו שלא קיים."
חשבתי על זה. באמת חשבתי. כי יש בי קול אחד שלוחש שאולי היא צודקת — שאולי הרמתי את הרף גבוה מדי, למקום בלי מושג, למקום שאף אחד לא יכול להגיע אליו. ויש קול שני, חזק יותר, שיודע בדיוק מה הוא שווה, ולא מוכן להסתפק בכמעט, בדומה, בקרוב.
אני נוטה להקשיב לקול השני.
כי כשאני אומרת שאני מחפשת "גבר אמיתי", רובכם מדמיינים דבר אחד — כתפיים רחבות, לסת חתוכה, מישהו ש"לוקח פיקוד". וזה כמעט ההפך הגמור ממה שאני מחפשת.
הגבר שאני מחפשת הוא לא זה שצריך להוכיח כל רגע שהוא חזק. זה זה שחזק מספיק כדי לא להוכיח כלום. שחזק מספיק כדי לוותר.
כי הנה הסוד הקטן שאף אחד לא מספר לכם: להתמסר זה לא חולשה. זה הדבר האמיץ ביותר שראיתי גבר עושה. לעמוד מול אישה ולהגיד לה, בלי רשת ביטחון, "אני בוטח בך מספיק כדי לתת לך את ההגה" — זה דורש ביטחון עצמי שרוב הגברים שאני פוגשת פשוט לא מחזיקים.
אז יש לי כמה תנאים. ואני כבר מזמן לא מתביישת בהם.
הראשון: שאוכל לדבר איתו. באמת לדבר. אני לא מסוגלת לשלוט במישהו שאני לא יכולה לדבר איתו עד שלוש לפנות בוקר. השליטה אצלי מתחילה בראש, לא בגוף — ואם אין שם עומק, אין לי על מה לאחוז.
השני: שיהיה לו ערך עצמי משלו. כי רק מי שיש לו משהו, יכול לתת אותו. גבר ריק שמחפש שמישהי "תיתן לו משמעות" הוא לא הכנעה, הוא חור שחור. אני מחפשת מישהו שלם שבוחר, מתוך שפע, להניח חלק ממנו בידיי.
והשלישי, הכי פשוט: שלא יפחד ממני. או נכון יותר — שיפחד, קצת, בצורה הנכונה, ובכל זאת יישאר.
אני יודעת איך זה נשמע. יהירות. ואני באמת תוהה לפעמים אם הרף שלי הוא סימן של חוזק או של פחד מתוחכם להתאכזב. אין לי תשובה נקייה. אבל אני יודעת דבר אחד: כל פעם שהורדתי אותו, שילמתי על זה ביוקר.
אז כן. אולי אני מפחידה.
אבל אני מתחילה לחשוב שמה שמפחיד הוא לא הרף עצמו. מה שמפחיד הוא אישה שיודעת בדיוק מה היא רוצה, ואומרת את זה בקול.
סיימתי את כוס היין, חייכתי לחברה שלי, ולא עניתי לה.
כי את התשובה האמיתית אני שומרת למי שיהיה אמיץ מספיק לשאול אותה בעצמו.
