ליטשתי משפט אחד שבועיים

התפיסה על "לצאת אל האור" מוכרת לכולם. רגע גדול, מוזיקה, אדם חדש שנולד מול המראה.

אצלי זה קרה בסלון, בטון של מישהו שמבקש להעביר את המלח, והיה הערב הכי גרוע שהיה לנו.

הבוקר עשינו את הבדיקה כמו בכל בוקר. הבאתי לה קפה לפני שנגעתי במסך, היא הניחה כף יד ובדקה שהכל נעול ובמקום, והשאירה אותה שם חצי שנייה מעבר לנחוץ, בלי סיבה מלבד זה שהיא הבעלים.

הסלון ההוא, שנה וחצי לאחור, היה בדירה השכורה שלה. חודש וחצי הכרנו, כל אחד גר עוד לבד, ואת המשפט ליטשתי שבועיים לפני שנסעתי אליה איתו.

היו לי שלוש גרסאות שמורות בראש. אחת עניינית, אחת מתנצלת, ואחת שנפתחה בבדיחה כדי שאוכל לסגת אם יילך רע. דחיתי ערב, ואז את הערב שאחריו, ופעם אחת כבר בלעתי את זה בחזרה באמצע נשימה.

ואז אמרתי. שאני רוצה להינעל. שאני רוצה להימסר. את הדבר שסחבתי מאז שהייתי בן עשרים ומשהו בלי לתת לו שם.

הבוקר, כשהיד שלה נחה שם, לא היה מה להגיד. באותו לילה היא הקשיבה עד הסוף, וזה מה שהיה נורא, שלא קטעה אותי אפילו פעם אחת.

ואז ענתה בשקט. שזה נשמע לה כמו סצנה מסרט, לא כמו משהו שבני אדם באמת חיים בתוכו. ושאני, למעשה, מבקש ממנה להיכנס לתפקיד ולעבוד קשה בתוך פנטזיה ששייכת לי, לא לה.

תשובות הגיוניות. כל מי שנושא את זה שנים מכיר אותן עוד לפני שפתח את הפה. הן לא נאמרו כדי לפצוע, ובדיוק בגלל זה היה קשה כל כך להזיז אותן.

השיחה לא נסגרה. היא פשוט נגמרה.

אחר כך היה שבוע, כל אחד בדירה שלו. עניתי להודעות בזמן, הגשתי משימות, קניתי חלב בדרך הביתה. בישיבת צוות הגנתי על תכנון שלא האמנתי בו, כי זה דרש פחות מלחשוב. מבפנים הייתי שקט לגמרי, ובטוח שהעשור צדק, ושהמעידה היחידה שלי היתה הפה שנפתח.

ואז, יום שלישי, באמצע הקפה החמישי שלי, ללא שום התראה מוקדמת, הגיעה ממנה הודעה קצרה ועניינית, עם שאלה אחת.

שאלה שאי אפשר לנסח אם לא קראת על זה קודם.

ולא היה לי מושג מה עובר עליה. רק ידעתי, בפעם הראשונה בעשור, שמשהו שם זז.

נעול כבר: יום 76 · ימים לשחרור: 7