הבורגר שלא היה לו טעם
היא יצאה עם החברות בתשע, ואני הזמנתי בורגר בוולט בתשע ועשרה.
זה הריטואל. כשהיא בחוץ, אני נשאר בבית, ואני מנסה למלא את החלל במשהו. בדרך כלל זה אוכל. הערב זה היה בורגר עם צ'יפס בטטה וקולה, ההזמנה הקבועה, זאת שאני יודע בעל פה.
הבורגר הגיע חם. הוא היה מושלם.
ולא היה לו טעם.
לא כי משהו לא בסדר בבורגר. הבורגר עשה את העבודה שלו נאמנה. פשוט אני לא הייתי שם באמת. חצי ממני ישב בסלון ולעס, והחצי השני היה איתה, איפשהו בעיר, מנסה לדמיין באיזה מקום הן יושבות, מי מסתכל עליה, מה היא לובשת — אני יודע מה היא לובשת, ראיתי אותה יוצאת, וזאת בדיוק הבעיה.
ופה אני צריך להיות כן לגבי משהו, כי קל לקרוא לזה קנאה.
זה לא בדיוק קנאה.
קנאה זה לרצות שהיא לא תיהנה. וזה ההפך הגמור ממה שאני מרגיש. אני רוצה שהיא תיהנה. אני רוצה שהיא תצחק חזק, שתרגיש יפה, שתחזור הביתה עם סיפורים. אני פשוט רוצה את זה ומתפתל מזה בו-זמנית, וזה צירוף רגשי שלא ידעתי שהוא אפשרי עד שנעלתי את עצמי.
כי כשאתה נעול, וההיא שמחזיקה את המפתח נמצאת בחוץ, אתה לומד דבר מוזר על עצמך. אתה לומד שהגעגוע והעוררות הם אותו דבר. שהמרחק ממנה הוא לא היעדר — הוא נוכחות. שדווקא כשהיא הכי רחוקה, אני מרגיש אותה הכי חזק.
הבורגר התקרר. נטשתי אותו באמצע. פתחתי וסגרתי את הטלפון אלף פעם.
ואז, ברבע לאחת, שמעתי את המפתח בדלת.
לא המפתח שלי, מן הסתם.
היא נכנסה, מביאה איתה ריח של בחוץ — בושם, אוויר לילה, קצת אלכוהול. התיישבה לידי על הספה, ראתה את הבורגר הנטוש, חייכה את החיוך הזה שאומר שהיא יודעת בדיוק מה עבר עליי כל הערב.
"חיכית לי?"
ולא עניתי, כי לא הייתי צריך.
היא ידעה. היא תמיד יודעת. זאת, בעצם, כל הנקודה.
