מה לא סיפרו לי על לחיות עם כלובון
הפנטזיה של להיות נעול היא כולה אור נרות, מבטים ארוכים, ומתח בלתי נסבל באוויר.
המציאות כוללת, בין היתר, את פקיד הביטחון בנתב"ג.
כי יש דברים שאף אחד לא מספר לך לפני שאתה נכנס לעניין. החלקים הלא סקסיים. הרגעים שבהם הקינק הכי לוהט בעולם פוגש את הביורוקרטיה המנומסת של החיים היומיומיים. אז הנה, לטובת הציבור, כמה מהם.
שדה התעופה.
אין תחושה כמו לעמוד בתור למגנומטר עם חתיכת מתכת במקום שבו ממש לא אמורה להיות מתכת. הכנתי בראש שלוש גרסאות של הסבר רגוע לפקיד, כולל אחת עם חיוך בטוח-בעצמו.
לא נזקקתי לאף אחת מהן. התברר שהכלובון שלי עשוי פלסטיק. אבל הלחץ היה אמיתי לגמרי, והוא היה כולו שלי.
חדר ההלבשה בחדר כושר.
מסתבר שלגברים אחרים אין מה שיש לי שם, ומסתבר שהם מסתכלים. לא בכוונה. סתם, מבט אחד שתועה ואז קופא. למדתי להתלבש מהר. למדתי גם שאף אחד לא באמת יגיד כלום — כי מה הם כבר יגידו? "סליחה, האם זה מה שאני חושב שזה?" אף אחד לא רוצה להיות זה ששאל.
הישיבה בישיבה.
שעה וחצי, חדר ישיבות, מצגת על יעדי הרבעון. ואני יושב שם, מנהנהן בראש לעבר גרף עוגה, ובו-זמנית מודע באופן חד מאוד לעובדה שאני נעול. אין דבר שמרכז אותך בהווה כמו תזכורת פיזית קטנה כל פעם שאתה זז בכיסא.
תאמינו לי, מעולם לא הייתי נוכח יותר בישיבות צוות.
שלוש לפנות בוקר.
על זה לא ארחיב. רק אומר שגבר נעול לומד מהר מאוד את הגיאומטריה של ביקור לילי בשירותים, ושיש בזה מידה מסוימת של ענווה שכל גבר היה מרוויח מלהכיר.
ופה הקטע המוזר.
כי הייתם מצפים שכל הדברים האלה — הלחץ בשדה התעופה, המבטים, אי-הנוחות הקטנה — יגרמו לי לרצות להוריד את זה ולחזור לחיים נורמליים.
אבל האמת הפוכה.
כל אחד מהרגעים הקטנים והמגוחכים האלה הוא גם תזכורת. כל היום. בלי הפסקה. שאני לא לגמרי שלי. שמישהי מחזיקה חלק ממני, ושאני בחרתי בזה.
המבוכה ליד המגנומטר והמסירות העמוקה ביותר שהרגשתי בחיי הן, מסתבר, אותו מטבע בדיוק.
פשוט תלוי מאיזה צד מסתכלים עליו.
