מאיפה כל זה בא?
אני זוכר את עצמי בן שש, קושר את עצמי.
לא ידעתי למה. לא הייתה לי מילה לזה, ובטח שלא הבנתי שיש בזה משהו מיני — בגיל שש אין "מיני", יש רק תחושות. מה שידעתי זה שכשאני קשור, כשאני לא יכול לזוז, כשאני תלוי לרגע במישהו אחר — משהו נרגע בי. משהו נעשה שקט, וטוב.
לקח לי בערך עשרים וחמש שנה להבין מה הילד הזה ניסה לספר לי.
כי בדרך, איפשהו בין גיל שש לגיל שלושים, למדתי שזה לא בסדר. אף אחד לא הושיב אותי והסביר לי — פשוט קלטתי. מהבדיחות. מהסרטים. מהאופן שבו אנשים מורידים את הקול כשהם מדברים על "כאלה". הבנתי שהדבר הזה, זה שמרגיע אותי, הוא משהו שמסתירים.
אז הסתרתי. שנים.
ניסיתי להיות נורמלי. ניסיתי לרצות את מה שגברים אמורים לרצות, באופן שגברים אמורים לרצות אותו. וזה אפילו עבד, פחות או יותר, על הנייר.
אבל יש מחיר לחיות עם דלת סגורה בתוך עצמך. אתה מתרגל לזה שיש חלק ממך שאף אחד לעולם לא יראה. ולאט לאט אתה מתחיל להאמין שהחלק הזה הוא ההוכחה שמשהו בך שבור.
מה שאף אחד לא אמר לי, ומה שלקח לי חצי חיים לגלות לבד, זה שהילד בן השש לא היה שבור.
הוא פשוט הבין עליי משהו שאני — המבוגר החכם עם התואר — סירבתי להבין במשך שנים: שיש בני אדם שהדרך שלהם להרגיש בטוחים, אהובים, בבית — עוברת דווקא דרך מסירה. דרך אמון. דרך זה שמישהו אחר מחזיק אותך, ואתה נותן לו.
זה לא תקלה במערכת. זאת המערכת.
ופתאום המון דברים בחיים שלי קיבלו פשר. למה תמיד הייתי זה שמחזיק את כולם, אחראי על הכל, חזק בשביל כל מי שסביבי — ולמה דווקא הפנטזיה הכי עמוקה שלי הייתה רגע אחד של לתת לזה ללכת.
זה אף פעם לא היה על חבלים. או על מתכת. זה היה על זה שמותר, לרגע אחד, פשוט לא להחזיק.
אני כותב את זה כי אני יודע שיש שם בחוץ מישהו בן שלושים-וכמה, עם הילד בן השש שלו בפנים, שעדיין מאמין שמשהו בו לא בסדר.
אז תקשיב לי טוב: אתה לא שבור.
לקח לי עשרים וחמש שנה לקבל את המשפט הזה. אני נותן לך אותו עכשיו, חינם — אולי לך זה ייקח קצת פחות.
