למה שמישהו ירצה דווקא לא?

יש שאלה שאני רואה בעיניים של אנשים עוד לפני שהם מספיקים לשאול אותה. היא מגיעה בערך שנייה אחרי שהם קולטים שאני בקטע של נעילה.

"רגע… אתה בכוונה לא נהנה?"

וזאת שאלה הוגנת לגמרי. כל העולם בנוי בדיוק הפוך. תהנה יותר, תקבל יותר, עכשיו, מיד, בלי לחכות. דחיית סיפוקים זה הדבר שאמא שלך ניסתה ללמד אותך בגיל ארבע עם מרשמלו אחד על השולחן, ונכשלה.

אז למה שאדם בוגר יבחר, מרצונו החופשי, דווקא בלא?

התשובה הכי כנה שיש לי היא שזה לא פחות. זה שונה.

תחשבו על מים. כשאתם שותים מים כל היום, מים זה מים, אתם בקושי שמים לב. אבל אחרי טיול של ארבע שעות בחום של אוגוסט, הכוס הראשונה ההיא היא הדבר הכי קרוב לקדושה שתרגישו כל השבוע.

ההכחשה לא מורידה את הערך. היא מחזירה אותו.

כי מסתבר שכל החיים בלבלתי בין שני דברים שונים לגמרי: לקבל, ולרצות.

רוב הזמן אנחנו רצים כל כך מהר לכיוון ה"לקבל" שאנחנו בכלל מפספסים את ה"לרצות". והאמת? הרצייה היא החלק הטוב. המתח. הציפייה. כל ההוא-הוא של הרגע שלפני.

נעילה, אם לתרגם אותה לשפה פשוטה, היא מכונה לייצור רצייה. היא לוקחת את הרגע-שלפני ומותחת אותו על פני ימים. שבועות. עד שכל הגוף שלך הופך לרגע-שלפני אחד גדול.

ויש פה עוד שכבה, שלקח לי הרבה זמן להבין. כשאתה לא רץ כל הזמן אל קו הסיום, פתאום אתה מתחיל לראות את האדם שלצידך. אתה כבר לא מחשב במנוע הרקע "איך אני מגיע מפה לסקס". אתה פשוט… איתה. והרצייה הזאת, שאין לה לאן ללכת, מתפזרת על הכל — על השיחה, על המגע, על הבוקר.

פעם קראתי איפשהו שגעגוע הוא סוג של תפילה. לא הבנתי את זה אז. היום, נעול כבר תקופה, אני חושב שאני מתחיל להבין.

אז לא. אני לא "בכוונה לא נהנה".

פשוט גיליתי שיש סוג אחר של הנאה, אחד שאף אחד לא טרח לספר לי עליו, והוא חבוי דווקא בתוך הלא.

והמרשמלו, אגב, עדיין על השולחן. רק שבינתיים למדתי שמי שמסוגל לחכות, מקבל בסוף הרבה יותר ממרשמלו אחד בודד.