20,160 דקות

עברו שבועיים מאז שזה קרה, והכל השתנה.

מצד אחד, החיים הם החיים. גם כשמשהו ענק קורה לך בפנים, אתה עדיין קם בבוקר, הולך לעבודה, עונה למיילים, שולח מם מטופש לקבוצה. גם ספורט צריך לעשות. אי אפשר סתם להשמין ולהזדקן כי קרה לך משהו גדול.

אז ממשיכים.

אבל יש מספר אחד שרץ לי בראש כל השבועיים האלה. עשרים אלף מאה ושישים.

זאת כמות הדקות שיש בשבועיים. וזאת, במקרה, גם כמות הדקות שבהן אני מסתובב בעולם בלי היכולת הכי בסיסית ששמורה לגברים — פשוט לקבל זקפה.

ואל תבינו לא נכון. זה לא שמשהו אצלי לא תקין. הכל עובד מצוין, תודה ששאלתם. פשוט בת הזוג שלי — או נכון יותר, האלילה שלי — נעלה אותי בכלובון קטן, והכלובון הזה פשוט לא נותן.

ופה מתחיל החלק שאף אחד לא טורח לספר לך עליו מראש.

כי כשאתה חושב על נעילה מבחוץ, אתה חושב על המתכת. על האיסור. על כל מה שפתאום אי אפשר.

אבל מבפנים זה בכלל לא על מה שאי אפשר. זה על מה שפתאום יש.

יש מודעות. כל רגע. כל פעם שאני קם מהכיסא, כל פעם שאני מתקלח, כל פעם שאני חולף ברחוב ליד מישהי יפה — יש תזכורת קטנה, פיזית, שאני כבר לא לגמרי שלי. שמישהי אחרת מחזיקה חלק ממני. ממש. על שרשרת.

וזה אמור להיות מתסכל. ולפעמים זה באמת. אבל רוב הזמן זה משהו אחר לגמרי.

זה שקט.

כל הרעש הרגיל שיש לגבר בראש — כל הלופים המטומטמים של "אולי", "מה אם", "אחר כך", כל הרדאר האוטומטי שסורק את החדר — פשוט שתק. כאילו מישהו כיבה רדיו שלא ידעתי בכלל שהוא דלק לי ברקע כל החיים.

ובמקום הרעש נכנס משהו אחר. אני שם לב אליה יותר. אני רוצה אותה יותר — לא ה"בוא נגמור עם זה" הרגיל, אלא רעב אחר לגמרי. רעב לרצות אותה. לעשות לה קפה בבוקר. לזכור שהיא אמרה שכואב לה הגב.

הכלובון המגוחך הקטן הזה הפך אותי, מכל הדברים, לבן זוג יותר טוב.

זה לא שאין רגעים קשים. יש לילות. יש בקרים. יש את אותה דקה אחת מתוך עשרים אלף שבה הייתי נותן הכל, ממש הכל, בשביל המפתח.

אבל אז אני נזכר מי מחזיקה אותו. ושזאת הייתה בחירה שלי לתת לה אותו. ושהדקה הקשה הזאת — היא לא תופעת לוואי של העניין. היא העניין.

אז כן. עשרים אלף מאה ושישים דקות. ספרתי כמעט כל אחת מהן.

אם הייתם שואלים אותי לפני חודש אם הייתי בוחר בזה מרצוני החופשי, הייתי צוחק לכם בפנים.

היום אני עדיין סופר את הדקות.

פשוט כבר לא כי אני מחכה שזה ייגמר.