אז איך מסבירים דבר כזה?

"בדס? מה אתה, אחד האנטישמים האלה?"

ככה זה נפתח פעם, בדייט, מול כוס יין שנייה. אמרתי מילה אחת, היא שמעה מילה אחרת, ותוך חצי שנייה כבר הייתי צריך להחליט אם אני מתקן או נותן לזה למות בשקט על השולחן.

תיקנתי. "לא בדס. בדס״מ."

"מה זה הבדס״מ הזה?"

וזהו. זאת השאלה. השאלה הכי פשוטה בעולם על פניו, ואין לי עליה תשובה אחת טובה. יש לי כמה. את חלקן ניסיתי. את חלקן עוד לא העזתי. בואו נעבור עליהן ביחד, כי אם יצא לכם פעם להיתקל בבן אדם כמוני — או אם אתם בעצמם בן אדם כזה ופשוט עוד לא ידעתם איך לקרוא לזה — כדאי שתכירו את האפשרויות.

אופציה א׳ — ההגדרה המילונית

זאת הקלה. אתה מזדקף, לובש קול של מנחה בערוץ 8, ומתחיל: "ההגדרה היא בעצם ראשי תיבות באנגלית — Bondage, Discipline, Sadism, Maso—"

ולפני שאתה מספיק לסיים את ראשי התיבות, אתה כבר שומע "מה אתה פסיכופת?" ורואה אותה מתרחקת אל עבר היציאה.

וזה דווקא בסדר. כי אם היא הייתה נשארת, הייתי עלול למצוא את עצמי בתוך דיון טכני על אקטים ומכשירים, וזה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות בדייט ראשון. או בכלל.

אופציה ב׳ — החנופה למיינסטרים

"זוכרת את חמישים גוונים של אפור? אז זה מהעולם הזה. אבל בכלל לא ככה."

ואז אני נתקע, כי אני חייב להוסיף שהספר הציג את זה רע, ואטום, ובלי אהבה, ושאצלי זה כולו אינטימיות, ושבכלל שם זה ההפך ממה שאני, ובקיצור — דוגמה נוראית, אז זה כאילו קצת כמו שם, אבל בכלל לא כמו שם.

"וואלה? חבל, ממש אהבתי את הסרט. איזה חתיך הכריסטיאן הזה. חבל שאין כאלה במציאות."

נכשלתי. אבל לפחות היא עדיין יושבת.

אופציה ג׳ — המתחמק

זאת האהובה עליי, כי בה אני לא צריך להסתכל לאף אחד בעיניים. אני מדבר לכיוון הכללי של המלחייה.

"קשה להגדיר את זה, כאילו… זה ה… נו, איך אני אגיד… זה כזה איך שאני חווה אינטימיות, את מבינה? לא חייב לערב צעצועים או אקטים ספציפיים, זה יותר הדינמיקה, את מבינה? זה כאילו… לא יודע."

"כן, כן, לגמרי מבינה, נשמע הגיוני," היא ממלמלת תוך כדי שהיא אוספת את הדברים שלה מהשולחן.

היא לא מבינה. היא רק מחכה לרגע שבו אחזור להסתכל על המלחייה ואמשיך את המונולוג המתחמק — כדי שתספיק לברוח.

אופציה ד׳ — זאת שלא קיימת

זאת הפנטזיה שלי. בה יש לי כוח על-אנושי שאף אחד אף פעם לא מדבר עליו: אני מניח את כף ידי על ידה, וברגע אחד משדר לה את כל הרעיון. בלי מילים. כמו שהחייזרים עושים בסרטים.

תארו לעצמכם. בר חשוך, ויסקי על עץ כבד, מנה שלישית. אנחנו מגיעים לחלק הכואב של הערב — איפה טעינו, איך הגענו עד לפה. ואני מניח יד, והיא רואה הכל בבת אחת.

היא רואה את הילד בן השש שקושר את עצמו בחבלים ולא יודע עדיין למה. את הביטחון העצום שצריך כדי למסור לאדם אחר את השליטה. את הרצון לרצות, לדאוג, להעניק. את כמה שאני רוצה לראות באישה שמולי משהו ששווה לסגוד לו, ולעזור לה להיות הגרסה הכי טובה של עצמה.

ואז היא מסתכלת עליי, והמבט שלה מתחלף, וחיוך נמרח לה על הפנים: "זה בדס״מ? למה אף אחד לא אמר לי קודם — אצלנו קוראים לזה פשוט להיות ג׳נטלמן."

זאת האופציה שלא קיימת. כי אין לי את הכוח הזה. חבל.

אופציה ה׳ — הכי טוב שיש

בהיעדר כוחות-על, נשארת רק אפשרות אחת: להסביר את עצמי במילים. לאט. ולהיות פגיע.

וזה הכי קשה. כי לא מספיק לזרוק רימון של "אני על הספקטרום הזה" ולברוח — צריך גם להישאר בחדר אחרי, ולהבין שלבן אדם שממול לוקח זמן לעכל. שיש פה טאבו שלם, ושכל הנושא נדחק לקטגוריה אחת — "מין" — ולכן מראש לא לגיטימי לדבר עליו.

אז אני מנסה. בגמגום, בלי מילים מושלמות, אבל באמת.

כי בסוף, אחרי כל ההגדרות וראשי התיבות והשוואות לסרטים גרועים, מה שאני מנסה להגיד הוא דבר אחד פשוט: שזה אף פעם לא היה באמת על האקטים. על מי קושר את מי ומי מחזיק את המפתח. זה על קבלה. על אמון. על להיות שייך למישהי, ושהיא תהיה שייכת לי. על להגיע הביתה.

וזה, אגב, גם התשובה לשאלה למה אני בכלל טורח להסביר.

כי בפעם הבאה שמישהו ישאל אותי "מה זה הבדס״מ הזה?", אולי לא אענה בראשי תיבות ולא במלחייה. אולי פשוט אגיד: בוא נשב רגע, יש לי סיפור. ❤️